כשמדברים
על משפחה מקובל לדבר על אבא, אמא, שני ילדים (וכלב). כתבתנו אספה תשע סיבות מדוע
להיכנס להריון שני, ולהצדיק את מותג המשפחה הרווח.

1. כי ככה נהוג

המודל
המקובל למשפחה, הביטו בפרסומות, הוא שני הורים ושני ילדים, וכלב. אם אנחנו בונים
משפחה, הרי שצריך לפחות שני ילדים, לא? התהליך המקובל הוא לעבור מסטטוס של חברים,
לסטטוס זוג נשוי, מזוג נשוי לזוג בהריון, מזוג בהריון לזוג עם ילד (שימו לב, עדיין
לא משפחה!) ומזוג עם ילד – למשפחה. השטאנץ המערבי המקובל עובד גם עלינו, אין מה
לעשות. דפדפו לפרסומת של מכונית, והביטו: זוג הורים רזים ומולבני שיניים, זוג
ילדים בהיר וחייכני, כלב. משהו בשטאנץ עובד, רובנו מניחים שהמינימום למשפחה הוא
שני ילדים. לגבי הכלב, זה כבר עניין של טעם.

2. למען המולדת

בישראל,
לעומת העולם המערבי, ישנה כמות ילדים ממוצעת גבוהה, ולא בכדי. אנחנו כמעט לא מכירים
את המודל של ילד אחד ושתי קריירות מצליחות. אנחנו אנשים חמים, ויש לנו היסטוריה
לאומית קשה, וצריך לבנות משפחה, ומשפחה היא מינימום שני ילדים, או שלושה, או יותר.
אמא שלי ואחותה, האחת דור שני לשואה השנייה דור ראשון, הביאו לעולם כל אחת ארבעה
ילדים. לא מתאים לתדמית של העדה, אבל כנראה צורך דוחק. חברה שילדה לא מזמן את הילד
הרביעי, מכירה את השכול מבית הוריה. ההנחה המשותפת היא שצריך שיהיו כמה ילדים, כי
לא יודעים מה יהיה.

3. כי הילד צריך חבר

נדירות
המשפחות שבהן אפשר באמת לומר בסיפוק שהילדים הם חברים. לרוב מדובר בשלבי התפתחות,
מיריבים מושבעים לילדים שיכולים לבצע פעילויות יחד בלי להזדקק לאלימות מסוג שהוא
יותר מחמש פעמים בשעה. צחוק בצד, בין הילדים שלנו יש מערכת יחסים סבוכה, חמה
ואוהבת, אך לא תמיד הם חברים. בכל זאת, הנחת היסוד שלנו היא שילד צריך ילד נוסף
לגדול לידו, שיהיה בבית עולם ילדים שאינו קשור אלינו, ההורים. אני מסכימה עם ההנחה
הזאת. ילדים שגדלים עם מבוגרים בלבד אכן מתבגרים אחרת. וזה מוביל אותי לעניין
הבא…

4.
בית חי

ילדים
הם שמחה, ובלגן, ורעש, וחלקים קטנים של צעצועים שדורכים עליהם בלילה. בית של ילדים
שונה מבית ללא ילדים, או מבית עם ילד אחד. העיצוב שלו שונה, ההורים כבר מוותרים על
היומרה להחזיק חדר אורחים כי הוא מזמן חדר משפחה, וגם כשיש אורחים הם שותים פטל
בכוסות פלסטיק. אם בילד הראשון אנחנו מצליחים להחזיק עדיין את העולם הישן שלנו על
כנו, הרי שהילד השני בא ומודיע לנו על העובדות שבשטח: סדר העדיפויות משתנה, אנחנו
קודם כל הורים ורק אחר כך כל דבר אחר, ולמי שרוצה בסתר ליבו בית חי וחם ושוקק
ומבולגן כמו שהוא זוכר בערגה מילדותו, זה השלב שבו הוא גם מקבל אותו מחדש. רק
שהפעם הוא בתפקיד מי שמסדר בערב, דורך על קובייה של לגו ומקלל.

5.
כי אני רוצה

עוד
אחד. כן, כזה. עוד גוש מתיקות אחד. עוד ילד. אולי יש לי בן ואני רוצה בת, אולי יש
לי בת ואני רוצה בן. לא משנה. אני רוצה להרגיש עוד פעם את האהבה העצומה הזאת לעוד
יצור אנושי קטן. החיבור החזק לילד שלנו מעורר בנו רגשות מנוגדים. מצד אחד, אנחנו
מבינים שמצאנו משהו טוב, שכדאי לחזור שוב על החוויה, להוליד עוד ילד שנאהב עד
כלות. מצד שני, קיים החשש איך זה יהיה להסתדר עם שניים. בניגוד לטענה המקובלת,
שאנו האמהות חוששות שלא נצליח לאהוב עוד ילד כמו שאנחנו אוהבות את הילד הראשון,
עמוק בלב פנימה אנו יודעות שהאהבה נולדת מחדש עם כל תינוק. יכול מאוד להיות שהיא
גדלה לה יחד עם התינוק, תשעה חודשים ברחם. גם אם לא רואים אותה באולטרה-סאונד,
אנחנו מרגישות אותה היטב.

6.
לגמור עם זה ודי!

לפעמים
דווקא מי שסבלה בהריון הראשון, ממהרת לחזור על הריון נוסף כדי לגמור עם זה ודי.
לגמור עם הבחילות, עם בעיות האוכל ושינה. לגמור עם בגדי ההריון, ללבוש אותם עוד
פעם אחת וזהו. לגמור עם העיכוב בקריירה, ועם העייפות ועם הדליות. עשינו הריון אחד,
עברנו הרבה, אם נחכה לא בטוח שיהיה לנו כוח לעשות זאת שוב. אז יאללה, לעבודה. עוד
הריון, ועוד תינוק, והנה יש כבר משפחה. וזהו, עכשיו אפשר להתמסר לדיאטה, לעבודה,
לקניית בגדים חדשים. אני מסכימה שמדובר כאן בטיעון רציונלי לחלוטין, רק חייבת להוסיף
שה"די" הזה לא תמיד מחזיק מעמד, מסיבות לא רציונליות בכלל.

7.
כי הילד מוכן

כי
הוא "מתחיל" עם תינוקות שהוא רואה בגינה. כי הוא מבקש מאמא אח תינוק. כי
הוא רוצה להיות אח גדול. אישית, אני לא מכירה ילדים מופלאים שכאלה, אצלנו זה היה
בדיוק הפוך, ילדים שמסרבים לוותר על המקום של הילד היחיד, של הילד הצעיר. אבל אני
שומעת סיפורים ומאמינה. יש ילדים כאלה, אימהיים או אבהיים, שרוצים אח קטן או אחות
קטנה, לשחק איתם, לשמור עליהם ולהרגיש את החיבור החזק שיש לפעמים בין אחים כבר
מההתחלה.

8.
כי יולדים יחד

אם
את יולדת במקביל לאחות, גיסה או חברה, צריך להתחשב בלוח הזמנים המשותף, וזה לא
טיפשי כמו שזה נשמע. כל מי שזוכרת את החודשים הראשונים בבית עם התינוק, יודעת כמה
מקל ותורם להיות בהריון יחד, כמה קל לגדל תינוקות יחד, כמה נעים לפתח את החברות
הבוגרת ובה בעת לגלות את ניצני החברות בין התינוקות. אחותי טוענת שהיא ילדה פעמיים
רק בגללי, אבל זאת היא, שאוהבת להתלונן עליי. אין ספק ששתינו הרווחנו בגדול
מהלידות הקרובות שלנו. שלא לדבר על הילדים, שהם חברים מבטן ומלידה.

9.
כי אפשר להוציא את הבטן

נכון
שכולכן עברתן את השלב שבו התפלאתן כמה מהר הבטן ההריונית השנייה יוצאת לעומת
הראשונה? לא רוצה לקלקל שמחות, אבל משהו לא טוב עבר על שרירי הבטן שלנו בהריון
הראשון. הבטן גם לא חזרה ממש להיות כמו מקודם, על כך יעידו גם הרזות שבחבורה. והנה
הריון, ואופס, הבטן יוצאת לה דקה אחרי שבוע שלישי, גאה, חופשייה ומשוחררת. אפשר
לחזור לנשום! לא צריך להחזיק יותר את הבטן. אנחנו לא רק אחרי לידה ולפני דיאטה
(אחות שמנמנה חביבה אחת צחקה עליי בקופת חולים פעם, כשהתגוננתי ואמרתי שאני שנה
וחצי אחרי לידה. "גם אני!" היא רעמה. "אני 18 שנה אחרי
לידה!"). אנחנו גם בהריון. איזה כיף!

מאת: ד"ר נאוה וולפסון, מומחית
לחינוך והתפתחות ילדים

נמנית עם צוות המומחים של הירחון "הורים וילדים"

הפילוסוף הידוע מרטין בובר אמר: "כל אדם שאין לו שעה ביום לעצמו, אינו
אדם" – למה התכוון? האם התכוון לכך שהורים יקדישו שעה ביום לעצמם? אם כן, מתי
אמורה להיות השעה הזאת? איך אנו מפנים שעה לעצמנו? ונשאלת השאלה: למה כל-כך חשוב
שנפנה שעה ביום לעצמנו?

ראשית כל, כהורים, מחובתנו להיות עם הילדים ולספק להם את צורכיהם. בזמן שאנחנו
נמצאים עם הילדים, אנחנו משחקים איתם, מקריאים להם סיפורים, יוצאים איתם למגרש
המשחקים, מאכילים אותם, רוחצים אותם ומשכיבים אותם לישון וכו`. לפעמים גם אחרי
שמשכיבים את הילדים לישון, הלילות הם לילות לבנים ואנחנו עדיין נמצאים עם הילד, כי
הילד לא מרגיש טוב, או יש לנו בעיית שינה זו או אחרת. בנוסף לכל מה שנאמר, אנחנו
גם בדרך כלל מטפלים בעניינים השוטפים של הבית כמו בישול, כביסות ועוד.

מרגע שנולדים ילדים, הזמן לעצמנו כבני אדם וכבני זוג מצטמצם באופן משמעותי. קל
מאוד להישאב לעניינים השוטפים של הבית ולהיסחף לשהייה עם הילדים עד שעות מאוחרות
בלילה. מסלול כזה שבו אין לנו זמן לעצמנו הינו מאוד מתיש. יש לזכור שהורים הם בני
אדם, וכבני אדם הם ראויים גם לכיבוד הצרכים שלהם. הורה איכותי צריך זמן לעצמו!

מה הורים יעשו בזמן שמוקדש לעצמם?

למען האמת, לא חסר מה לעשות בזמן פנוי. לקרוא עיתון או ספר בנחת, לחשוב ולסדר
לעצמנו דברים, לבשל, לצפות בטלוויזיה או לדבר בטלפון בנחת. כל זאת ההורים יעשו
בצורה רגועה, מבלי שהילד "יסתובב להם בין הרגליים" או שהם יצטרכו לחפש
אותו בבית מפעם לפעם.

מותר להורים גם לא לעשות כלום לפעמים בזמנם הפנוי. בנוסף למה שנאמר, חשוב מאוד
בזמן הזה לשמר את הזוגיות. בזמן כזה ניתן לשבת סביב כוס קפה ולשוחח על כל מיני
דברים.

אחד הדברים שחשוב מאוד שנכניס בזמן הזה הוא נושאים הקשורים לניהול משפחה. הורים הם
המנהלים של המשפחה. כדי לנהל את המשפחה בצורה איכותית, הם זקוקים לזמן משותף, מעין
ישיבת הנהלה. הורות היא לא רק החלפת חיתול, האכלה והשכבה, אלא הרבה מעבר לכך.

לדוגמא, "הבקרים אצלנו בבית מורטי עצבים. מרגע שהילד מתעורר הוא בוכה על כל
שטות." מה עושים? או, "כבר שנה הילד ישן איתנו ולי זה מאוד מפריע."

אם יש לנו זמן לעצמנו, נוכל להעלות בעיה זו או אחרת ולהגיע לפתרון. אך אם אין לנו
את הזמן לעצמנו, הרי שלא נוכל אפילו לדבר על זה ובודאי שקשה מאוד יהיה להגיע
לפתרון. יש לזכור, שלא תמיד בני הזוג תמימי דעים לגבי חינוך וגידול הילדים. זה
לגיטימי, אבל חשוב שהם יסכימו ביניהם על מספר דברים מהותיים.

איך נארגן זמן לעצמנו?

נבנה סדר-יום קבוע המתחיל מהבוקר,ומסתיים בשעת השכבה קבועה של הילד בלילה.
לאחר שהילד במיטה, נותר לנו זמן לעצמנו.

החשיבות של סדר-יום:

ברגע שיש לנו סדר-יום קבוע, יש לנו שליטה על המצב, אנחנו יודעים מה הולך לקרות
ואז אנחנו גם יותר רגועים. סדר-יום קבוע חשוב להורה וחשוב לילד. סדר-יום תורם
לשלווה ולרגיעה הן של הילד והן של ההורה.

מבחינת הילד, אחד הדברים שמקנים לו בטחון הוא קביעות כלשהי. למשל לפני השינה
אמבטיה, אוכל, סיפור והשכבה בסדר קבוע ובשעות קבועות. כשהילד יודע שעכשיו הסיפור,
הוא מבין שאחריו נכנסים למיטה. מבחינת ההורים, הם יודעים שבשעה מסוימת הם עוסקים
בענייני הבית, בענייניהם האישיים, או מקדישים זמן זה לזו ללא לחץ סביב הילדים.

זוהי אחת הסיבות שחשוב שנפנה לעצמנו זמן. לצורך העניין, נבנה סדר-יום שיאפשר לנו
זמן פנוי לעצמנו. שעת שינה קבועה היא חלק מסדר-יום. כאשר הילד הולך לישון בשעה
קבועה, הדבר מאפשר לנו לעבוד בבית או להיות זה עם זה בצורה שקטה ורגועה.

כשבני הזוג מעונינים לטפל בבעיה מסוימת במשפחתם או במשהו שמטריד אותם, כמו למשל
הבכי של הילד כל בוקר לפני היציאה לגן, או השינה של הילד במיטת ההורים, או הצורך
בשיתוף פעולה בין בני הזוג, חשוב שיהיה להם את הזמן המשותף לשיחה. יש לציין שסדר יום
כדאי להתחיל מהבוקר.סדר-יום במובן מסוים הוא איכות-חיים.

משמעות של סדר-יום / משמעות הזמן:

זמן הוא משאב יקר. הזמן חשוב ומשמעותי לאדם ובדרך כלל חסר ממנו. אחת הטענות
הנפוצות ביותר בקרב אנשים היא "אין לי זמן". זמן הוא אחד הדברים שאנחנו
לא יכולים להוסיף, יש לנו עשרים וארבע שעות ביממה. רק באמצעות תכנון יעיל של זמן
אפשר להספיק לבצע את המשימות שהצבנו לעצמנו. הדבר נכון לגבי התיפקוד שלנו באופן
כללי בחיים וכן בעבודה ובמסגרת המשפחה. במשפחה יש להקדיש זמן לכל אחד: לעצמנו, לבן
או בת-הזוג ולכל אחד מן הילדים. תכנון סדר-יום מסייע לניצול יעיל של הזמן ובסופו
של דבר לשביעות-רצון של כל בני הבית.

אחד מצורכי הילדים הוא הצורך בביטחון. אחת הדרכים שמסייעת לילד לרכוש ביטחון היא
שיגרה וסדר-יום. קביעות ועקביות בגיל הרך תורמים לתחושת ביטחון אצל הילד ומאפשרים
לו להתפתח.

גננת ותיקה מחזקת רעיון זה באומרה שסדר-יום מקנה לילדים התמצאות בטוחה בזמן. באופן
כללי, כשיש סדר-יום קבוע, הילד יודע מה מצופה ממנו, יודע שכל דבר מתרחש בעיתו ורצף
ההתרחשויות הקבוע חוזר על עצמו. סדר-יום מובנה מאופיין על ידי עקביות וחזרה על
זמנים ותכנים.

ברורית וולס, פסיכולוגית חינוכית מומחית בייעוץ לגיל הרך טוענת, שהחשיבות בסדר-יום
בגן היא בין השאר, גם במסר מרגיע. אם הארוחה חוזרת כל יום, גם אימא תחזור לקחת
אותי כל יום.

במסגרת המשפחתית, כשנמצאים מחוץ לבית, או לחילופין בתוך הבית גם כשמגיעים אורחים,
חשוב לשמור על סדר-היום עד כמה שאפשר. הדבר יקל הן על הילד העייף והן על הורה.
מומלץ להשכיב את הילד לישון באותה דרך בה הילד רגיל ללכת לישון (סיפור, לטיפה).
הרווח הוא לילד, להורה ולאורחים. הילד הולך לישון בביטחון, ההורים יכולים לשבת
בנחת עם האורחים. יש לזכור, שהדברים הקבועים והעקביים מספקים לילד בטחון.

הדבר נכון אפילו ברמת השירים והסיפורים. חשוב אומנם להעשיר את הילד ולגוון את
הפעילויות ההעשרתיות, אך יחד עם זאת, חשוב להמשיך לשיר ולספר את השירים והסיפורים
שכבר שרנו וסיפרנו. החזרתיות גם כן נותנת תחושת בטחון, מעבר ללמידה.

ישנם ילדים שדרך התייחסותם לסדר-יום משדרת קושי או נורת אזהרה:

1. ילדים שנכנסים לנוקשות סביב סדר-יום. לילדים אלו יש צורך לחיות בתוך רצף של
דברים זה אחר זה וכל שינוי יוצר אצלם קושי. למשל, נסיעה לסבתא או למקום אחר שהוא
לא חלק משגרת היום, מהווה חריגה מסדר-יום. לילדים אלו חשוב שהנעליים למשל, יעמדו
ליד המיטה בצורה מסוימת וכן הלאה. אצל ילדים שלאורך זמן לא מצליחים להתגמש מול
שינויים בחיי-היומיום רומז הדבר על קושי גדול להסתגל לשינויי החיים. ההתעקשות על
סדר-יום קבוע יכולה לרמוז על התנהגות אובססיבית המדליקה נורה אדומה. מומלץ לשים לב
אם ההתנהגות מצמצמת את תפקוד הילד ומשפיעה לרעה על התנהלות כל המשפחה. אם כן,
מומלץ לפנות לייעוץ מקצועי.

יש לבדוק אם התנהגות זו של הילד הינה אובססיבית או נובעת ממאבק–כח ובדיקת גבולות
שאופיינית החל מגיל שנתיים. ילד שנלחם ומתעקש בריטואל קבוע כתוצאה ממאבק-כח עם
ההורים, הדבר אומנם נורמטיבי אך חשוב להתמודד עם זה בדרך יעילה.

גם ילד שנמצא בתקופת שינוי במשפחה כמו, מעבר דירה, הולדת אח, לעיתים מרגיש צורך להיקבע
על דברים מסוימים. חשוב לו לישון עם הדובי שלו למשל. אם התנהגות זו לא נמשכת יותר
מידי זמן, ניתן לראות זאת כדפוס הגנתי שמתאים לאירוע שהילד עובר ומשרת אותו בצורה
נכונה במצב של שינוי ומשבר. אם ממשיך דפוס זה לאורך זמן, הדבר יכול להצביע על קושי
בהסתגלות והדבר דורש התייחסות מקצועית.

2. ילדים שלא מצליחים להסתגל לסדר-יום ונמצאים באי-שקט. ילדים אלו לאורך כל היום,
התנהגותם לא עקבית ולא צפויה. חלקם ילדים תנועתיים, חסרי שקט וסוערים. חלק מילדים
אלו נולדו עם טמפרמנט סוער שמקשה להסתגל לסדר יום ולגבולות. ילדים אלו לעיתים
מבלבלים אותנו, כיוון שלאורך כל היום הם משדרים רצון לתנועה ושינויים מהירים. דוקא
ילדים אלו זקוקים לסדר יום ולהרגלים אפילו יותר מילדים אחרים. יש לעשות זאת בצורה
המותאמת לילד ולא באופן נוקשה מידי.

איך נעזור לילד שקשה לו עם סדר-יום?

יש להזכיר לו ולתת התראה "עוד עשר דקות אוכלים ארוחת ערב". גם אם
אין לו הערכת זמן, הרי שזוהי הכנה נפשית לסיים את הבניה בלגו למשל. לעיתים לוח עם
סמלים המתארים את סדר הפעולות השגרתיות, שיש לעשות במהלך היום יכול לסייע לילד.
למשל, תמונה המתארת ארוחה, אמבטיה ושינה. מידי פעם לגשת ללוח ולראות יחד שעכשיו
אנחנו אוכלים, אחרי האוכל, נכנס לאמבטיה. סדר יום קבוע בעיקר לפני השינה מאוד
מרגיע, כיוון שבהליכה לישון יש מעין פרידה. הרבה ילדים אף נצמדים לסדר קבוע לפני
השינה, על ידי בקשה מההורה להקריא את אותו ספר למרות שהם יודעים אותו בעל פה. עצם
החזרה מרגיעה את הילד לפני השינה.

מהי השעה המומלצת לשינה?

השעה שמונה, שמונה וחצי, הינה שעה מומלצת לשינה גם אם הילד לא עייף, הוא יכול
להיות במיטה.

יש לזכור, שהשינה עצמה חשובה להתפתחות הילד.

וולס אומרת כי לעיתים הורים מרגישים אי-נוחות לשלוח ילד למיטה כשהם אוכלים, מדברים,
או נמצאים עם האחים הגדולים. יש לזכור, שזה לגיטימי ואף חשוב ביותר, שלהורים יהיה
זמן לעצמם. זהו מסר חשוב שיש להעביר לילדים.

לפעמים קשה לילדים ללכת לישון בשל הפרידה מן ההורים. אם נרחם עליהם ולא נשדר להם
מסר ברור שזהו זמן לשינה, הלילה יהפוך לחוויה לא נעימה. כשילד יודע שהוריו בטוחים
שזמן השינה טוב עבורו, הוא יתגבר על קשיי הפרידה מההורים בלילה.

]]> http://www.ganhadarim.co.il/?feed=rss2&p=654 0 http://www.ganhadarim.co.il/?p=645 http://www.ganhadarim.co.il/?p=645#comments Tue, 23 Aug 2011 13:01:49 +0000 ‫ריטה‬ http://www.ganhadarim.co.il/?p=645

הסתגלות לגן חדש

הסתגלות  לגן חדש הינה חלק טבעי בשלבי חייו והתפתחותו של הפעוט. זהו תהליך שהוא לא תמיד קל עבור האם וגם עבור הילד, שהיה רגיל לסביבה מסוימת ופתאום
הכל משתנה ומתחלף לו אך יחד עם זאת זהו שלב הכרחי שכולם בסופו של דבר עוברים אותו.

תהליך ההסתגלות תלוי הרבה פעמים באופיו של הילד ובדרך שבה הוא מתמודד עם שינויים. ישנם
תינוקות רגישים ביותר שכל שינוי הכי קטן מזעזע את עולמם הרגשי, וישנם תינוקות
שמסתגלים בצורה הרבה יותר קלה. ככל שההורה יהיה קשוב ותומך ויתן לילד את הבטחון
שהוא משחרר אותו וסומך על צוות הגן במהלך תקופת ההסתגלות, כך יהיה לילד קל יותר
להסתגל.

ישנם תינוקות שלוקח להם שבוע- שבועיים להסתגל לגן חדש (וזו התקופה הממוצעת) וישנם
תינוקות שיקח להם גם חודש להסתגל ולעיתים אף יותר.

אז איך נעשה את התהליך הזה מעט קל יותר עבור ילדינו?

גיל הפעוט

כאשר מדובר בתינוקות עד גיל 7-8 חודשים לרוב התהליך קצת יותר קל עבור הפעוט ויותר קשה
עבור האם, מאחר וזה גיל שבו התינוק עדיין לא החל לפתח את חרדת הנטישה ועדיין לא
מבין יותר מדי את המתרחש סביבו.

בסביבות גיל שנה התינוק מתחיל לפתח מודעות לסביבתו ומאחר וזה גיל שהם עדיין לא יודעים לדבר
ולהביע את עצמם, ובמקביל הם מתחילים להבין שהאמא הולכת וזקוקים לה ולפעמים מפתחים
חשדנות טבעית כלפי זרים, יחד עם העובדה שהם מתחילים ללכת באותה תקופה, חלקם עדיין
זוחלים , והם עלולים לחוש חוסר אונים וחוסר בטחון כאשר משאירים אותם בסביבה זרה.

בסביבות גיל שנה וחצי- שנתיים הפעוט מודע לסביבתו, הוא כבר הולך, יודע לומר כמה מילים עד
משפטים שלמים ברוב המקרים, אך מדובר כבר בפעוטות שמבינים שאמא הולכת. בסביבות גיל
זה המערכת הרגשית שלהם נבנית והם מראים לעיתים סימני התמרדות ועקשנות. מה שיכול
להקשות לעיתים על התהליך. בגיל הזה חשוב לגלות סבלנות רבה ולא להתרגש יותר מדי
מהמניפולציות שהם עושים.

בגילאי שנתיים – שלוש כבר יותר קל לבצע את תהליך הקליטה עם הילד מאחר והוא כבר מבין שאמא
הולכת וחוזרת, מבין את המשמעות של הגן וגם הפעילות מעשירה אותו ומספקת לו חוויות
מענינות וסביבה חברתית שכבר מתחילה להיות חשובה בגיל הזה. לרוב בגילאים הללו
הקליטה די מהירה ועוברת יחסית בקלות.

המסגרת הקודמת של הילד

במידה והילד הגיע ממסגרת קודמת של גן, תהליך הקליטה לגן חדש עשוי להיות קל ומהיר יחסית
לפעוט שמתחיל גן אחרי מסגרת של מטפלת או שהות ארוכה בבית עם האם. גם לפעוט שהגיע
ממסגרת מצומצמת של משפחתון עשוי להיות קצת קשה מאחר ופתאום יש הרבה ילדים ויותר
מדמות מטפלת עיקרית אחת שצריך להתרגל אליה.

 במידה וילדכם הגיע לגן חדש אחרי שהות ממושכת בבית עם האם או מטפלת ביחס של אחד על אחד, תהיו סבלנים איתו, מצפה לו תקופה לא קלה.

אופי התינוק

ישנם תינוקות רגישים יותר ותינוקות רגישים פחות. אתם כהורים צריכים להכיר את תינוקכם
ולדעת כיצד הוא מגיב לשינויים. במידה ואתם רואים שהילד מתקשה להיות שעות רבות
בלעדיכם ואחרי שבוע עדיין בוכה לפרקי זמן ארוכים, תנסו להיות איתו קצת יותר,
להאריך את השהות שלכם איתו בבוקר כדי שיתרגל לצוות. שימו לב גם לרמת הסבלנות של
הצוות ותיידעו אותם על הרגלים שלו שיכולים להקל עליו להירגע.

תהליך הפרידה בבוקר

חשוב לטעת בילד ביטחון טרם הפרידה ממנו בבוקר. במידה ויש לילד חיתול או בובה שהוא אוהב
, תנו לו ללכת איתו בבוקר שיהווה עבורו מעין "חפץ מעבר" ויתן לו בטחון
של משהו מוכר מהבית. כדאי לומר לילד שאתם הולכים וחוזרים לקחת אותו בצהריים,
ולהיות איתו כמה דקות, לומר להתראות לאמא, לעשות מעין "טקס" קבוע, של
נשיקה, חיבוק וללכת לגננת או לאחת הסייעות. ברגע שאתם כהורים תקרינו לילד בטחון
בהחלטה שלכם ותתנו לו להרגיש שאתם סומכים על הצוות הילד ירגיש את זה. כבר בבית
ברגע שאתם מתחילים להלביש אותו תאמרו לו דברים כגון "איזה כיף! הולכים לגן XXX" ובמהלך היום תחזרו בפניו על דברים שקשורים לגן, תשמעו
נלהבים כשאתם מדברים על הגן, אם הילד מבקש עוד כמה דקות שתישארו מקסימום תישארו
עוד דקה או שתיים, ותיפרדו, אחרת לא יהיה לזה סוף. זיכרו שהבכי הוא מניפולציה!!!!
ונובע מכך שהילד היה מעדיף שתישארו עמו, אך ברגע שתשחררו הוא ייהנה וישחק עם
הילדים ויפעילו אותו.

מילת המפתח : לשחרר.

שגרת היום והאוכל של התינוק

השתדלו לפגוע כמה שפחות בשגרת היום של התינוק. גם אם ילדכם מעל גיל שנה ורגיל לקבל בקבוק
בבוקר ובצהריים, אל תפסיקו לו את זה. תנו לו להמשיך לקבל בקבוק בשעות שהוא רגיל
אליהן, במיוחד בהתחלה. אל תדאגו, עם הזמן הוא יראה את הילדים אוכלים בשעות האוכל
המסודרות וישב איתם מסביב לשולחן , ודי מהר הילד יתחיל לאכול מוצקים ויפתח לו התיאבון
ואתם תגלו שהרגלי האכילה שלו משתנים לטובה מעצמם.

לאט לאט תורידו בהדרגה את הבקבוקים או תדללו את הדייסה לתמ"ל לבד כך שהילד ישאר
עם תיאבון לאוכל ויתחיל לאכול פרוסה או דגנים בבוקר ובהמשך גם ארוחת בוקר מלאה.

שעות פעילות הגן

שימו לב לשעות הפעילות של הגן, במידה והגן עד 16:00 או 17:00, מומלץ בשבוע הראשון שלא
להשאיר את הילד בבת אחת עד הסוף, תנו לו להסתגל לצוות, לשגרת היום, למקום , ורק אז
לישון. זיכרו שכאשר הילד מתעורר משנת צהריים לעיתים הוא קצת "הפוך"
ומצוברח, וירצה להיות עם דמויות מוכרות שיקנו לו ביטחון.

 שיהיה בהצלחה!

רגישות חושית

מאת:  ליאת בן ארצי-מרפאה בעיסוק

בתוך שלל האבחונים שעושים כיום לילדים ולתינוקות על מנת לפענח התנהגויות מסוימות, ישנה
אבחנה חשובה שמרבית האוכלוסייה אינה מודעת לה והיא: האם הילד סובל מעודף או מתת
רגישות חושית ובשפה המקצועית: האם קיימים ליקויים בוויסות התחושתי. כעסים ומתחים
רבים בין ההורים לילדיהם היו נמנעים לו ידעו ההורים כי קיימת תופעה כזו ואף ניתן
לטפל בה.

ליקויים בוויסות חושי משפיעים על התפתחותו של הילד, על התנהגותו, על הישגיו, על קשריו
החברתיים ועל מצבו הרגשי.

מהו ויסות תחושתי?

ויסות חושי הוא תהליך קליטת גירויים מהסביבה באמצעות החושים שלנו. בתהליך זה אנו קולטים
מידע באמצעות מערכות התחושה השונות, מתאמים את הקלט, מעבדים אותו ומשתמשים בו
לצורך הסתגלות לסביבה. מערכות התחושה כוללות את אלה המוכרות לנו- ראיה, שמיעה, טעם
,ריח ומישוש – וכן מערכות פחות מוכרות כגון מערכת תחושת המגע ,מערכת תחושת התנועה
ומערכת תחושת שיווי המשקל.

תהליך הוויסות התחושתי מתרחש במערכת העצבים ובמוח. אצל רוב האנשים זהו תהליך המתרחש
בצורה אוטומטית ורצופה, אך יש כאלה שתהליך זה אינו פועל אצלם כשורה. משהו משתבש
בדרך. ההסתגלות לסביבה משתבשת ומופיעות בעיות התנהגות וקשיים רגשיים, ומה שמכונה
לעיתים מזג קשה.

קשיי ויסות ומזג קשה יכולים להופיע בכל שכבות האוכלוסייה ורבדיה. בחלק מהמקרים התופעה
היא תורשתית, ואז נפגוש לעיתים יותר מילד אחד עם קשיים מסוג זה במשפחה, ולעיתים אף
ההורה יהיה בעל קשיים דומים.

ליקויים בוויסות התחושתי:

רגישות או תגובתיות יתר:

ילד שסף הגירוי שלו נמוך והוא קולט ,שלא בטובתו, כל גירוי בעוצמה רבה יותר מאשר ילד
רגיל, עשוי לעבד את הגירוי הזה בצורה לא נכונה ולהגיב באופן חריג. הוא עשוי למשל
לחוות מגע כדוחה ובלתי נעים (גם אם מדובר בחיבוק ונשיקה) ולהגיב ברתיעה ואף
תוקפנות. ילד כזה לעיתים יתקשה להסתפר, לגזוז ציפורניים ולחפוף ראש. הוא לא אוהב
ללכת לים כי החול מציק לו ואינו אוהב ללכת יחף על דשא כיון שמגרד לו. הוא שונא
ללבוש סוודר מצמר, צווארוני גולף, מכנסי ג'ינס ומעדיף טרנינג רך.

ילד עם רגישות יתר לעיבוד תנועה, למשל, ימנע ממשחקים במתקנים הגבוהים והנעים בגן
השעשועים ויקבל על לא עוול בכפו תווית של "פחדן". הוא יעדיף לשחק בארגז
החול ובמצבים סטטיים מאשר להתנדנד. ילד עם עודף רגישות בתחום אחד או יותר מפתח
התנהגויות שיאפשרו לו להימנע מחשיפה לגירויים. הוא עשוי להיות מבודד חברתית או
לחלופין שתלטן ומניפולטיבי כדי לסדר לעצמו את הסביבה כמו שנעים לו. ילד כזה יראה
פעמים רבות תנועתי כיון שהוא עסוק בחיפוש אחר גירויים אחרים שיווסתו לו את המערכת.
הוא עשוי להיות מאובחן בטעות כבעל קושי בקשב וריכוז, כשלמעשה המקור לכך הוא השקעת
אנרגיה רבה בהימנעות מחשיפה לגירויים השונים.

תת רגישות או תת תגובתיות:

ילדים עם תת רגישות באחד מהחושים או יותר אשר חווים את הגירוי בעוצמה חלשה או שכלל לא
מרגישים בו. ילד עם תת רגישות לתנועה יחפש פעילות תנועתית וייהנה מקפיצות מגובה
רב. הוא יתנדנד על הכסא באופן בלתי מודע ויתקשה לשבת בנחת מבלי לזוז בפעילות
המצריכה הקשבה וריכוז.

תת רגישות למגע יכולה להתבטא בחוסר תשומת לב להיותו מלא בנזלת או מלוכלך בפניו לאחר
האוכל.

זה לא יפריע לו והוא גם לא יפרוץ בבכי רם כשיפול ויקבל מכה. הוא יגע בכל דבר, יכניס
דברים לפה מעבר לגיל ההתפתחות הרלוונטי לכך וייהנה ללכת יחף על מנת לחוות את
הגירויים בעוצמה גבוהה יותר.

אבחון ,טיפול וטיפים לבית:

פונים לטיפול כאשר הרגישות מפריעה לתפקוד בבית ,בגן או בבית הספר.

אם אכן המרפאה בעיסוק מאבחנת מצב של קושי בוויסות חושי, דבר ראשון יש להביא זאת
למודעות בסביבת הילד: בבית ,במסגרת הלימודית ואפילו אצל הילד עצמו. הילד לומד כיצד
להסביר את עצמו לסביבה, לקחת אחריות על גופו ולומר מה נעים לו ומה אינו אוהב. ההורה
יכול להעביר את האחריות לילד, וללמד אותו ,למשל, לחפוף ראש בעצמו. אפשר גם להתאים
לילד את הסביבה שתהיה אופטימלית בשבילו: שקטה, בלי ריחות חזקים ועם מגע בטוח
ומותאם. חשוב לתת לילד סביבה מוכרת וצפויה מראש כדי להכין אותו לבאות (למשל להכינו
לפני מסיבה או אירוע משפחתי רב משתתפים).הידיעה מפחיתה מהחרדה ומהתגובות הקשות
ומאפשרת להתכונן לסיטואציה. כמו כן רצוי להודיע לילד לפני שמחבקים אותו, לגשת
מלפנים ולא מאחור. לעיתים משחקים לפה יכולים גם להרגיע: משהו שאפשר ללעוס, לנשוף, לשרוק
או פשוט לנשום עמוק. לילד שמחפש הרבה תנועה ניתן לסדר פינה בבית עם שק אגרוף או
כריות שעליהן מותר לקפוץ.

בטיפול בריפוי בעיסוק הילד לומד לחוות תנועה ותחושה המתאימות לצרכיו ולהרגיע את המערכת
התחושתית באופן יותר סתגלני. ניתן ללמד טכניקות של עיסוי עמוק, הברשות ולבנות
תוכנית של דיאטה תחושתית שתיושם בבית.

מאת: ד"ר קושניר

גמילה מחיתולים
עד לפני שלושה עשורים, כשעוד לא היו חיתולים חד פעמיים, גיל הגמילה הממוצע היה שנה עד שנתיים. היום, בעידן החיתולים החד פעמיים, רוב הילדים נגמלים בסביבות גיל שנתיים וחצי-שלוש. כמו כל שלב אחר בתהליך ההתפתחות, גם שלב הגמילה מחיתולים צריך להיעשות מתוך תכנון ולאחר מחשבה/ תהליך גמילה לא מתוכנן שמתחיל עקב גחמה רגעית של הילד, ייגמר ברוב המקרים בעגמת נפש גם לילד וגם להורים. לכן, כדי שהתהליך יתבצע כראוי, יש להתחיל בו רק כאשר הילד מוכן לכך, ולא פחות חשוב – כאשר ההורים מוכנים לכך.- הסבירו לפעוט כי ברגע שהוא מרגיש צורך לעשות פיפי או קקי, עליו לרוץ לסיר או לישבנון ולעשות שם את צרכיו. בפעמים הראשונות ייתכן שהוא "יפספס". הסבירו לו שזה לא נורא ועודדו אותו להמשיך ולנסות עד שיצליח. בכל מקרה, חשוב להבין שגם אתם וגם הפעוט צריכים לגלות סובלנות וסבלנות.

מתי הפעוט מוכן לגמילה?
הפעוט מוכן לגמילה כאשר הוא בשל מספיק, גם פיזיולוגית, גם קוגניטיבית וגם רגשית. פיזיולוגית, חשוב לוודא שהוא יכול לשלוט בסוגרים (לפחות למספר שניות), ויכול לשבת בקלות על סיר או ישבנון. קוגניטיבית, עליו להיות מודע לצרכים שלו. כלומר, להבחין בין פיפי וקקי ולזהות מתי הוא צריך להתפנות.
חשוב לוודא שהוא יכול לשלוט בסוגרים (לפחות למספר שניות), ויכול לשבת בקלות על סיר או ישבנון.
ההיבט הרגשי, לעומת זאת, מורכב יותר. פעמים רבות כשהפעוט מתקשה בתהליך הגמילה, הסיבה לכך נעוצה בחוסר בגרות רגשית. הקריטריונים הבאים יעזרו לכם לדעת האם הפעוט שלכם בשל רגשית לגמילה:
- כאשר הוא מאמין בעצמו וביכולותיו. כלומר, הוא חוזר על המילים "אני יכול", ולא מאמץ התנהגות נמנעת.
- כשהוא מוכן לנסות ולהתנסות בכל מיני דברים, ולא פוחד להיכשל. כלומר, חוזר על ביטויים כמו "גם אני", "עכשיו אני", ולא נמנע מביצוע פעולות.
- אינו חושש מתגובת ההורים כאשר הוא נכשל במשהו. לדוגמה, כשהוא שובר משהו אין לו מבט מפוחד, הוא לא מתחבא מההורים ולא מסתיר את אחריותו.
- כאשר הוא מגלה התנהגות עצמאית ורוצה לעשות דברים כמו גדולים: להתלבש לבד, לאכול לבד וכדומה.
- כאשר הוא לא חושש להיות עירום, לא מתבייש בגופו ולא חושש לשלום גופו.
- אם הוא לא מגלה רכושנות יתר ומוכן לחלוק עם אחרים צעצועים, חטיפים וכדומה לעתים קרובות (ילד שאינו משתף אחרים, עלול לשמור גם את צרכיו אצלו).
- כשהוא מסוגל לדחות הנאה מיידית. למשל, להמתין שתי דקות לממתק או לכל פעילות המבטיחה לו הנאה.
- אם המיומנויות הללו לא קיימות, גם לא בחלקן, מומלץ קודם כל לפתח אותן אצל הפעוט ורק לאחר מכן להתחיל בגמילה.
לצד הבשלות הזו, חשוב גם שהפעוט יביע בעצמו רצון להיגמל. זה יכול לבוא באופן יזום מצדו, או בתגובה להצעת ההורים. למשל, אפשר לשאול אותו האם הוא חושב שהגיע הזמן להפסיק עם החיתול ולהתנהג בצורה בוגרת יותר (ילדים הרי רוצים להיות יותר בוגרים). חשוב לשים לב אם הוא מעלה פחדים הקשורים בחוסר הרצון להיגמל או לעשות את צרכיו בשירותים ולתת להם מענה.

המוכנות הנדרשת מההורים
כהורים, יש לנו אחריות להוביל את ילדינו להתפתחות נורמטיבית. לפיכך, יש לנו גם אחריות ישירה וראשונית לגמילתם מחיתולים. ההחלטה על גמילה לא צריכה להתקבל כלאחר יד או בספונטניות. הורים שרוצים שילדם יהיה אחראי יותר וישלוט בצרכיו, צריכים להראות אותה מידה של אחריות כלפי התהליך.

כך תערכו לגמילה:
- הכינו את הבית: הרימו את השטיחים וכסו את הספות ושאר משטחים שאינכם רוצים ש"ייפגעו".
- צפו לפספוסים: תהליך הגמילה רצוף פספוסים של הילד, קחו זאת בחשבון וצפו לכך כמה שיותר. אתם עשויים להיות מופתעים לטובה.
- אל תכעסו: צאו מנקודת הנחה שאם לילד "בורח", זה לא מכוון נגדכם. פשוט קשה לו לשנות הרגלים. התייחסו ל"פספוסים" בקצרה ובאדישות, גלו אמפתיה לקושי ועודדו אותו בקול רם שימשיך להשתדל ושבפעם הבאה הוא יצליח יותר.
- החמיאו לו על הצלחותיו: במקרה שהפעוט מצליח לעשות את צרכיו בסיר, עודדו אותו והחמיאו לו, אבל אל תעשו מזה עניין יותר מדי גדול, כדי לא להציב בפניו רף גבוה מדי להצלחות נוספות. הזכירו לו שהוא מתנהג כמו בוגר, זה מספיק על מנת שירצה להמשיך בכך.
- בלי מלחמות: אל תהפכו את הנושא למלחמה או לנושא המדובר ביותר בבית.
ישנם לא מעט מקרים שבהם הפעוט מביע רצון להיגמל. ההורים מתירים לו להיות אחר הצהריים בלי חיתול ולמחרת מודיעים לגננת שהילד בתהליך גמילה ומבקשים ממנה להימנע מלחתל אותו.
למעשה, ההורים משאירים את ניהול התהליך לגננת. אלא שמדובר בטעות: ראשית, משום שגננות לא אמורות לגמול את הפעוט.שנית, הן לא יכולות לתת לו את מלוא תשומת הלב הנדרשת בתהליך. כך יוצא שברוב המקרים הגננת מצמידה לפעוט חיתול ומכשילה את תהליך הגמילה, מה שגורם לו לתסכול ואכזבה ולתחושה של חוסר אמון ביכולתו ובמסוגלות שלו. התסכול הוא גם מנת חלקם של ההורים, ואפילו של הגננת. לכן, על ההורים להיות מחויבים באופן מלא לתהליך.

השלבים בדרך לגמילה:
לאחר שהגעתם למסקנה כי הפעוט בשל לגמילה, יש להציג בפניו את האפשרות להיפרד מהחיתול. ראשית, בררו עמו האם הוא רוצה להיגמל. אם הוא מגלה מוכנות, הסבירו לו כי הדבר מצריך התארגנות. קבעו זמן, שבו כמה דקות ופרטו בפניו את שלבי הגמילה.
כאשר גם הילד וגם אתם מוכנים, מומלץ לפעול על פי השלבים הבאים ולשתף את הפעוט בכולם:
- החליטו מתי מתחילים את הגמילה. חשוב שההחלטה על המועד תהיה משותפת ותעניק לפעוט תחושה של שליטה בתחילת התהליך. סימבולית, פעוט שמסוגל "לשלוט" בתחילת התהליך, יהיה מסוגל "לשלוט" בצרכיו. מומלץ להציע לו שני מועדים אפשריים שמקובלים עליכם (לדוגמה: יום חמישי לפני הצהריים או אחרי הצהריים), ולתת לו לבחור.
- הקפידו שמועד תחילת הגמילה יהיה כזה שיאפשר לכם שהות צמודה של כשלושה ימים עם הפעוט. לדוגמה: אפשר להתחיל את הגמילה ביום חמישי אחר הצהריים ולוותר על הגן ביום שישי. כך ייווצר רצף של יומיים וחצי בהם תשהו במשותף עם הפעוט. חשוב לפנות את סוף השבוע מאירועים מיוחדים ולא להתחיל בגמילה במועד סמוך לשינוי משמעותי נוסף, כמו הולדת אח, מעבר דירה וכדומה.
- לכו עם הפעוט לחנות ובחרו יחד אתו סיר או ישבנון. בחנות אחרת בחרו יחד עמו תחתונים. אם יש בבית אביזרים כאלה מאחים קודמים, רצוי לשאול את הפעוט האם הם מוצאים חן בעיניו. אפשר להציע לו לפי הצורך לקשט אותם, לצבוע אותם, להדביק עליהם מדבקות וכדומה.
- כדי שהתהליך יצליח, חשוב לתאם ציפיות יחד עם הפעוט ולשתף אותו מראש במה שמצופה ממנו ומכם. הסבירו לו שמרגע ההתחלה הוא בלי חיתול ובלי בגד תחתון. חשוב להבהיר כי היעדר בגד תחתון הוא רק למהלך הגמילה בבית. לגן – הולכים עם בגד תחתון. אם הילד מעדיף ללבוש אותו מלכתחילה, אפשרו לו זאת, למרות שזה גורם לקושי נוסף.

למה עוד לשים לב?
- אצל משפחות שבהן יש שני ילדים בהפרש גילים קטן, פעמים רבות כאשר הילד הגדול מגיע לשלב הגמילה, גם הצעיר מביע רצון להיגמל. חלק מההורים רואים בכך אנקדוטה חביבה ומשתפים פעולה, אבל ברוב המקרים הילד הצעיר עדיין לא בשל לגמילה, והחוויה הזו נצרבת במוחו כשלילית.
- ישנם פעוטות שבשלב הגמילה מוכנים להתפנות רק בחוץ (על הדשא, ליד העץ וכדומה) המשמעות היא שהפעוט עדיין לא מוכן לגמילה. במקרה כזה יש להמתין עד שיסכים להתפנות בסיר או על הישבנון. אמנם אין כל רע, לפחות בישראל, להתפנות בחוץ, אך לא כדרך קבע.
- יש פעוטות שנגמלים, אבל נרתעים מלעשות קקי בסיר. שלב זה עובר בדרך כלל לבד כעבור כמה חודשים, והוא עשוי לעבור מהר יותר אם ההורים לא יעשו מכך עניין. במקום להפעיל עליו מכבש שכנועים, הציעו לו בעקביות את האפשרות להשתמש בסיר גם לעשיית קקי (כמו שאמא ואבא עושים)
- חשוב כמובן לעדכן את צוות הגן בהתקדמות ולוודא שיתוף פעולה מצד הגננות והמטפלות.
גמילת לילה:
גמילת לילה מתרחשת במקרים רבים מדרך הטבע, כשהפעוט לומד לשלוט בצרכיו. אצל פעוטות רבים קורה שתוך מספר שבועות חיתול הלילה יבש ואז, תוך התייעצות עמו וקבלת הסכמה שלו, אפשר לגמול אותו גם מחיתול בלילה.
מומלץ להמתין לפחות שניים-שלושה לילות רצופים שבהם הפעוט מתעורר עם חיתול יבש, בטרם מסירים ממנו את החיתול גם בזמן השינה. הורים רבים נענים לרצון הפעוט ומסכימים להוריד את חיתול הלילה בטרם עת, כי הם מפחדים לפגוע בביטחונו העצמי. אולם אם הוא עדיין לא בשל לגמילה, הרי שבמעשה זה הם גורמים בדיוק לדבר שממנו חששו.
אפשר ורצוי להציג עמדה ברורה לפעוט: נגמול אותך מחיתול הלילה כאשר תקום יבש במשך שניים-שלושה לילות ברציפות. חשוב להסביר לו שקשה יותר לשלוט בעשיית הצרכים בלילה, כי כשישנים יותר קשה לשים לב לצרכים וצריך להיות קצת יותר מבוגר לשם כך. אם הילד "מתבייש" מעצם היותו עם חיתול בלילה, אפשר לעבור לחיתול תחתון.

הפרשי גילאים בין אחים

מאת: בת-שיר סולמי, גננת ובעלת תואר ראשון בחינוך

הפרש אידיאלי? אין דבר כזה

הרבה זוגות מתחתנים וכעבור זמן קצר נכנסים לעולם ההורות. לאחדים מהם העול הכרוך בגיל ילדים הוא שוק לא קטן והם זקוקים לזמן עד שיוכלו להמשיך בפרוייקט הילודה והקמת משפחה. מה גם שלא פעם ילד ראשון מאתגר מאוד את הזוגיות שלא פעם מתפצלת בעקבות המעבר להורות. לעומתם, ישנם זוגות הזורמים בטבעיות רבה אל ההורות והחשק שלהם לילדים רק מתעצם. ישנם זוגות שמחליטים להביא את הילד השני רק לאחר שיתחילו שוב לישון היטב בלילות, ויש כאלה שדווקא מעדיפים לרכז מאמץ במשך מספר שנים ורק אז לנוח: אם כבר לא לישון בלילות – אז בוא נעשה את זה במרוכז ונגמור עם זה. במילים אחרות, כמו בכל בחירה בחיים יש יתרונות וחסרונות לכל הפרש. במאמר הבא ננסה למנות אותם כדי למפות עבורכם את השיקולים.

הפרש גילאים קטן בין אחים

חברה בבית – אחד היתרונות הגדולים בהפרש קטן בין אחים הוא שיש להם אחד את השני מבחינה חברתית. ככל שפער הגילאים קטן יותר, יקל עליהם למצוא עניין אחד בשני. יש לקחת בחשבון כי עד גיל שנתיים וחצי לערך רוב המשחק הוא ממילא אישי ולא חברתי עדיין. אולם לקראת גילאי שלוש, מתחילים לראות יציאה מהראייה האגוצנטרית לטובת ראיית האחר כתהליך הדרגתי. זו יכולה להיות אחת הסיבות בשלה הרבה אנשים לקראת גיל שלוש בוחרים להביא עוד ילד. סביב גיל שלוש ילד ממוצע יכול לבטא את עצמו בצורה טובה ורוב הילדים בגיל הזה כבר מפגינים עצמאות בהרגלי הניקיון, מה שמשחרר את ההורה במקום הטיפולי והכלכלי של החלפת הטיטולים.

תחרות בין אחים – פער גילאים קטן יכול להביא לתחרותיות בין הילדים בשלבי התפתחות מסוימים. כמובן שכשמדובר בילדים בעלי אופי תחרותי, התחרות תתעצם. יש לכך יתרונות מסוימים: התמודדות המביאה לגדילה, ללימוד של שיתוף פעולה או התחלקות עם הזולת. וגם חיסרון: התמודדות מתמדת על מקום או רגשות קשים, תסכול, כעס וכולי.

הפרש גילאים גדול בין אחים

מומלץ לאלו מבינינו שרוצים להרגיש את הגדילה של הילדים, ליהנות מהעצמאות שלהם, לבלות, ואז לחזור שוב למחויבות שכרוכה בגידול של ילד קטן ואפילו בשמחה ובגעגוע. הילדים שגדלו מצאו תחומי עניין אחרים ולנו יש הרבה זמן, אנרגיה וכוח. זמן מצוין לעוד ילד. אנחנו בשלים, חשוב לעשות זאת בזמן הנכון ולא להיזכר כשאנחנו בשלים מדי. מכאן היתרונות הגלומים בהפרש גדול – הם תחושת המרחב של ההורים, ההבשלה שלהם לקראת ההתמסרות הכרוכה בגידול של ילד נוסף והנכונות לשוב ולהעניק את מיטב משאביהם (הפיזיים, הרגשיים והכלכליים). יתרון נוסף הוא, שילד שהגיע למשפחה עם אחים גדולים יזכה לעוד כמה ידיים מטפלות, כתובות ללמוד מהם או לבקש מהם עזרה: מאחיו הגדולים.

לעומת זאת, אחד החסרונות של הפרש גילאים גדול בין האחים יכול להיות גיל מבוגר של ההורים וגילאים בוגרים מדי של האחים, שלא יראו בקטנצ'יק אלא מטרד. ילד שכזה עשוי לחוות תסכול מתמשך נוכח מה שמותר לאחיו הגדולים ואסור לו: שוקולד, ללכת לישון מאוחר, לשחק במחשב וכו'. במקביל – הילד שיוולד למצב שכזה,ישהה הרבה בחברת מבוגרים ויתכן כי יחסר חברת ילדים.

עניין של העדפה אישית

לנסות ולהגדיר הפרש גילאים אידיאלי לכל משפחה יהיה כמו להעדיף חטיפי דגנים על סטייק. הרי לא קיימת רק דרך אחת טובה לחיות את החיים והעניין הוא בראש ובראשונה אישי. מדובר בבחירה המורכבת מנטיות לב, כמיהות, יכולות פיזיות, רגשיות וגם – כלכליות. הפרש גדול או קטן הן מילים יחסיות, עבור הורה מסוים הפרש של 5 שנים הוא קטן ועבור האחר זהו הפרש גדול מדי ולכן חשוב שהורים יביאו ילדים לעולם כשהם באמת מרגישים שהם רוצים בכך, שהם בשלים לכך ומסוגלים לכך.

העסקת יתר ומאבקי כוח- באמצעות האוכל:
ילדים רבים לומדים בגיל מאוד צעיר שאוכל הוא כוח. יתכן שיום אחד לא התחשק לילד לאכול בשעה מסוימת. ההורה מגיש את האוכל והילד לא מעוניין. הוא רק אומר לא- ובזכות "הלא" הזה זוכה להרבה מאוד תשומת לב ועניין. התחננויות- "תאכל- זה חשוב" "תאכל – זה בריא" וכו'… הילד פתאום אומר לעצמו- "איזה כיף". עד עכשיו כשאכלתי לא קיבלתי כל כך הרבה תשומת לב. פתאום בגלל "לא" אחד אני זוכה להתעניינות. הדבר מוצא חן בעיני הילד והוא מפסיק לאכול. לפעמים הבטן מבקשת לאכול- אבל ההתעניינות של ההורים הרבה יותר משביעה. להורים מאוד קשה לא להגיב כאשר הילד לא אוכל. זה מדאיג אותם. הם חוששים להתפתחות שלו. יש הורים שיעשו הכול כדי שהילד יאכל. הורים מספרים על כך שהם יושבים שעות עם הילד ליד השולחן- מספרים סיפורים- שרים שירים- מתחננים- מכינים כל גחמה קולינרית שהילד מבקש- העיקר שהילד יכניס משהו לפה. תגובת ההורה להתנהגות של הילד יכולה להחמיר את המצב ויכולה להחליש אותו. ככל שההורה יותר מתעסק עם נושא האוכל (כמו נושאים אחרים) כך, מסתבר, הילד מתחפר בתוך העמדה שלו.

הרבה הורים מגיעים עם בעיית אכילה שמתחילה בסביבות גיל שנתיים. בגיל הזה הילדים מתחילים לגבש את זהותם בנפרד מההורים. הם מתחילים לומר "לא". ו"כך אני רוצה". תחושת האוטונומיה וההיפרדות מאוד חשובה לילד בגיל הזה. ברגע שההורה מתחיל להילחץ מה"לא" לגבי האוכל ולהגיב הוא "עוזר" לילד להפסיק לאכול.
סיפורי מקרים: (ענת אשד, יועצת הורים, מכון אדלר)
עם השנים והניסיון, למדתי לשאול כבר במפגש הראשון עם ההורים מה המצב עם האוכל. התיאורים של ההורים על האוכל עוזרים לי לקבל תמונה חשובה על המשפחה. האוכל אומר לי אם יש כאן סיפור של העסקת יתר, או של מאבקי כוח, בעיות של שליטה- או בעיות של פינוק. באמצעות האוכל אני לומדת את ההשקפה של ההורה על התפקיד ההורי שלו. האם הוא הורה מזניח או הורה מאפשר. האם הוא בשליטה או במאבקים או שהוא מנוהל באמצעות האוכל על ידי הילד. בכל סיפורי המקרים שאביא בהמשך נראה את משמעות הריקוד "הורה-ילד" בכל התהליך. הילד לומד מה מפעיל את ההורה. ההורה מגיב ובכך הוא מחזק את ההתנהלות של הילד. רק כאשר ההורה משנה את התגובה שלו כל הריקוד משתנה

1. מה שמשקים צומח :
נועם – בן 3 – הבן של דליה ודוד כמעט ואינו אוכל גם בבית וגם בגן. הגננת מדווחת להורים כשכל הילדים יושבים לאכול נועם רק מסתכל על האוכל או קם מהשולחן. הגננת והסייעת מנסות את כל הדרכים שהן מכירות כדי לשכנע את נועם שיקח "ביס" לפה. גם בבית נועם לא אוכל. ההורים מודאגים מאוד ודי בצדק. המשקל של נועם הוא מתחת לממוצע. דוד מודאג באופן מיוחד. הוא עצמו גדל להיות איש נמוך ורזה והוא היה רוצה שהבן שלו יתפתח להיות איש גבוה ומוצק. הדבר הראשון שדוד עושה כשהוא חוזר מהעבודה זה לשאול אם נועם אכל. מכיוון שהתשובה היא שלילית הוא מניח את הדברים ומתחיל במשימת האכלה של נועם. הוא יושב איתו ליד השולחן- או מסתובב בבית עם האוכל. משדל- מפציר- מספר סיפורים- עושה הצגות- מנסה להצחיק את נועם. מבטיח הבטחות- מחלק פרסים- מנסה את כל מה שרק ניתן כדי שנועם ייקח "ביס" ויאכל.
הסיבה שבגללה דליה ודוד הגיעו אלי לייעוץ הייתה אחרת. הם ביקשו ייעוץ כיצד לעזור לנועם להיות ילד יותר פתוח וחברותי בגן ובכלל.
הסתבר שנועם כמעט ואינו משתף פעולה בפעילויות החברתיות בגן. הגננת פנתה להורים ואמרה שההתנהגות של נועם שונה ודורשת טיפול.
כשקיבלתי תמונה בנוגע לאוכל ביקשתי מההורים את שיתוף הפעולה שלהם לטפל בנושא.
הסברתי להם שהניסיונות שלהם לגרום לנועם לאכול רק מעצימות את הבעיה.
מכיוון שדליה דאגה פחות בנושא האוכל ופחות התעסקה עם האוכל – ביקשתי מדוד "לצאת מהתמונה." השינוי לא היה פשוט עבור דוד – הוא היה זקוק להרבה שכנועים הסברים ותמיכה כדי ל"הפקיר" את הילד.
דוד קיבל שיעורי בית: הוא נוטרל באופן מוחלט מהאכלת נועם. היה אסור לו לשאול את דליה אם נועם אכל. היה אסור לו להיות בחדר כשנועם אוכל- ואסרתי עליו להאכיל אותו.
במקביל ההורים ביקשו מהגננות לשתף פעולה. הגננות קיבלו הנחיה להניח את האוכל ולא לומר לילד כלום. גם אם הוא אוכל וגם אם הוא לא אוכל.
השינוי לא קרה ביום אחד. לאחר כשבועיים שבהם הילד כמעט ולא אכל- התקשרה אלי דליה וסיפרה בהתרגשות שהיא הכינה חביתה והניחה על השולחן. היא רק אמרה לנועם "הכנתי ארוחת ערב" והתחילה לאכול. נועם הגיע לבד לשולחן ואמר שהוא רוצה לטעום….
דוד ודליה קיבלו הנחיות "עשה – ואל תעשה". מצד אחד הם התבקשו לעבוד על ל תחושת שייכות נכונה – על עידוד ועל שיתוף פעולה- ומצד שני נאסר עליהם להתעסק עם האוכל. נועם התחיל להרגיש שאין לו עוד צורך בתשומת הלב באמצעות האוכל. הוא אפשר לעצמו לאכול. דוד התחיל להפנים שאם הוא רוצה שנועם יאכל עליו להתעלם לגמרי- ולהשאיר את חווית האכילה לנועם.
השינוי בא לידי ביטוי גם בגן. גם הגננות קיבלו הנחיה לא להתייחס לנושא האוכל. הן התבקשו לציין את שמו של נועם רק כשהוא שיתף פעולה.
דוד ודליה הקפידו להגיע לפגישה שבועית כדי לקבל תמיכה ועזרה. המפגשים איתם נמשכו כמעט שנה. בגיל 4 הגננות בגן החדש דיווחו על ילד פעיל, משתף פעולה, מרוצה- ללא שום בעיית אכילה.

2. העסקת יתר יכולה גם לגרום לבעיות השמנה:
אחותו של רונן הייתה בילדותה ילדה שמנה שסבלה מהצקות הסביבה.רונן בטוח שבתו דומה לאחותו בנטייה להשמנה.הוא חושש שגם היא תסבול מבעיה חברתית. בנוסף, נמצא כאן גם השיקול הבריאותי. הוא שומר על תזונה נכונה ועל כושר ומפריע לו שבתו אוכלת ג'אנק ומשמינה. כשרונן ושרון הגיעו אלי בתם נעמה הייתה בת 6. הסיבה לבקשה שלהם לקבל עזרה הייתה ההתנהגות המפריעה של נעמה בכיתה א. נעמה ילדה חכמה – נמצאה בעימות מתמיד עם המורה. רונן ושרון סיפרו שהם יודעים על מה המורה מדברת- כי גם בבית נעמה היא ילדה "קשה". ילדה שאינה משתפת פעולה- מרבה להתווכח, לכעוס ולריב. שאלתי לגבי האוכל: מסתבר שנעמה היא ילדה "שמנמנה". ההורים סיפרו שהיא "לבד" אינה מרוצה מהאופן שבו היא נראית. שהיא כל הזמן מדברת על המשקל שלה. שהיא עסוקה בהשוואות בינה לבין החברות שלה: "מי שוקלת יותר?" "מי נראית יותר יפה?" שהיא מסתירה את הגוף עם בגדים גדולים. רונן מרבה לדבר איתה על כמויות האוכל שהיא אוכלת. מנסה להגיע איתה להסכמות. מתוסכל מכך שהיא "מפטמת את עצמה". מזהיר אותה שאם היא תמשיך כך היא תשמין ותסבול מכך.
רונן קיבל הנחיות מאוד ברורות:
1. להוציא את המאזניים מהבית.
2. להפסיק ולהתייחס מילולית לכמויות האוכל ולאיכות האוכל של בתו.
3. להכניס הביתה רק אוכל בריא.
עבדנו במקביל על עידוד והעלאת הערך העצמי של נעמה. על חיזוק הקשר של רונן עם נעמה באמצעות עשייה ופרויקטים משותפים. רונן קיבל הנחייה להתייחס מילולית למקומות בגוף של נעמה שהוא אוהב: "יש לך שיער יפה", "צבע העיניים שלך מקסים.." וכו'.
עבדתי עם רונן על תחושת חוסר שביעות הרצון שלו מנעמה. רונן למד למצוא את הצדדים החזקים והיפים של נעמה – וכך היה לו הרבה יותר קל להחמיא לה ולעודד אותה.
השינוי לא קרה ביום אחד- אבל לשמחתי ולתדהמתם די במהירות.
רונן ושרון קיבלו תמיכה והנחיות: מצד אחד לעבוד על טיפוח תחושת השייכות הנכונה – ומצד שני לא להתעסק כלל בנושא האוכל. השינוי בכיתה היה מהיר ביותר. במקביל לשיפור הקשר עם ההורים- דיווחה המורה על שיפור בהתנהגות של נעמה בכיתה. לגבי האוכל- נעמה עדיין אוהבת לאכול – אבל היא לא מפטמת את עצמה לדעת. היא הפסיקה להשוות את עצמה לילדות אחרות. רונן ושרון מדווחים על ילדה הרבה יותר מרוצה.

העסקת יתר ומאבקי כוח באמצעות הרטבה:
3. אני מרטיב- אני קיים" סיפור מקרה: גלית אם לשלושה: ילד בן 9 ילד בן 7 וילדה בת 3. הילד בן ה- 7 מאובחן כילד עם בעיות קשב. הוא ילד שדורש מההורים הרבה מאוד אנרגיות. ילד עם התפרצויות זעם. ילד שגורם להורים להגיע לבית הספר לטיפולים ולהדרכה הורית לילדים בעלי לקות למידה. הבן הבכור מוגדר ילד טוב במיוחד. הוא מאוד עוזר בבית. תלמיד טוב. יש לו חברים אבל… יש לו בעיה רצינית. הוא עדיין מרטיב בלילות. האם סיפרה בקבוצה שהיא ניסתה כמעט כל פתרון אפשרי. הילד הולך לישון עם מכשיר מיוחד שמצלצל ומתריע כאשר הוא מתחיל להרטיב. ההדרכה ההורית התמקדה בעיקר בתפקידים ובנישות שנוצרו במערך המשפחתי. גלית הבינה באמצעות ההדרכה שרוב האנרגיה בבית מושקעת בילד האמצעי. הבן הבכור התנהל בתפקיד של הילד "הלא בעייתי". הוא כמעט וגדל כילד מוזנח. הוא היה ילד טוב והציפיות ממנו היו ציפיות גבוהות. כשדיברנו בקבוצה על ציפיות גבוהות מדי מילדים היא סיפרה שאז ממש "נפל לה האסימון". היא הבינה שהילד הבכור שלה הוא ילד לחוץ. הוא חייב להיות ילד מושלם. הוא חייב להצליח- גם כדי לפצות על הקשיים של אחיו היותר צעיר. הוא כנראה לא עמד בלחץ- והדבר בא לידי ביטוי בהרטבה בלילה. גלית שינתה את כל ההתנהלות שלה מול הילד הבכור. היא הפסיקה לחלוטין להפנות אליו ביקורת ודרישות מוגזמות. כשהוא הרטיב היא למדה לא להגיב בכעס. היא הבינה שעליה להקדיש לו יותר זמן באופן פרטני. היא למדה לעודד והיא הפסיקה להכניס אותו לתוך התבנית של הילד הטוב. במפגש האחרון של הקבוצה גלית ביקשה את רשות הדיבור. היא סיפרה שמזה 4 שבועות הילד הפסיק להרטיב. שהשבוע היא שלחה חזרה את מכשיר ההרטבה. כולנו היינו נרגשים. הרגשתי גאווה והצלחה. הילד של חגית הוא בשבילי ההוכחה שהשיטה עובדת. חגית סיפרה על התובנות ועל היישום. מכיוון שהמקרה הזה הוא מקרה מכונן עבורי ביקשתי מחגית להיות אתי בקשר ולספר אם יש התפתחויות. עד כה יותר משנה מאז סיום הסדנא- הילד של חגית לא חזר להרטיב בלילה.
4. אני עושה את הצרכים במכנסיים- אני שולט!
יעל ואבי הגיעו אלי מיואשים. שחר הבן שלהם בן 6 עושה את הצרכים במכנסיים. הדבר משפיע, כמובן, על הילד ועל המשפחה בהרבה מובנים. הם נמנעים מלצאת מהבית- גם לא לביקורים משפחתיים- וכמובן שהילד לא נפגש עם חברים מהפחד שהוא יעשה את הצרכים. מסתבר שהוא עושה בגן ואז הגננות מחליפות לו את הבגדים.ההורים- באופן טבעי- חוששים מהמעבר לבית הספר. יעל ואבי הגדירו את בנם כילד הבכור – ילד חכם במיוחד- סקרן- עקשן ומופנם. הם סיפרו שהם מתווכחים איתו כמעט על כל דבר. הויכוחים מתחילים כבר על הבוקר ועל כל דבר: על הבגדים- על האוכל- על צחצוח השיניים. יש להם עוד בת בת 3 חמודה ובכלל לא בעייתית. . "מה אנחנו מבקשים?" רק שיאמר לנו שהוא רוצה. ההורים סיפרו שהם בדקו את הצד הפיסיולוגי ונמסר להם שאין בעיות פיסיולוגיות. מבירור איתם התברר שישנן הפוגות- תקופות שבהן הילד עושה את הצרכים בשירותים. מבחינתי הייתה זו אינדיקציה לכך שהילד מסוגל לשלוט על היציאות שלו. בדקתי איתם אם הם יכולים לאפיין את תקופת הרגיעה. מסתבר שדווקא בחופשים מהגן – ובתקופות שבהם ההורים היו בחופש(חגים/חופשות) שחר הצליח לשלוט על הצרכים. בדקתי עם ההורים מה הם מרגישים כלפי שחר . התרשמתי שיעל נמצאת במאבקי כוח עם שחר. היא מרגישה מותשת- כעוסה- היא מרגישה שהוא "עושה לה דווקא". היא מרגישה שהיא לא מפסיקה להשקיעה בו מזמנה ומרצה. היא אמרה שהיא כמעט ולא מתייחסת לבת כדי לא לתת לשחר תחושה שהוא פחות רצוי. היא לא מבינה מה הקושי של שחר להודיע שהוא רוצה לשירותים? מדוע הוא לא משתף פעולה? בדקנו את התקשורת שבין האם לילד. התברר שהרבה פעמים ההתנהלות הייתה של נתינת פקודות: "תעשה/תלך/תביא/תיקח". עבדנו על תקשורת אחרת. עבדנו על עידוד – עבדנו על שיתוף פעולה. שיקפתי להורים שהלחץ שלהם משפיע על שחר. לימדתי אותם לאפשר לו בחירה. לתת לו הרגשה של שליטה בחיים. ראינו שככל שההורים יותר כעוסים- ויותר מנסים לקבוע עבור שחר מה לעשות- כך הוא פחות משתף פעולה- ואם הוא משתף בסופו של דבר הוא מראה להם מי הקובע בבית! ההצלחה עם שחר הייתה מדהימה! ההורים למדו לפנות אליו ולתקשר איתו. הם הבינו שעליהם לאפשר לו תחושת שייכות נכונה. כבמטה קסם שחר התחיל לשתף פעולה- וגולת הכותרת הייתה הדיווח שלהם בעיניים נוצצות ששחר מבקש לעשות את הצרכים בשירותים.
המקרה של שחר הוא עוד מקרה שמוכיח שכשההורים משנים את ההתנהלות שלהם מול הילד, משתנה התפקוד. מסתבר שהרטבה וגם עצירות בעיות של חוסר אכילה או אכילה מרובה – כל עוד הן לא נובעות מבעיות פיסיולוגית- הן ביטוי לקושי במערכת היחסים.
לסיכום: קשה לתאר את תחושת הסיפוק וההצלחה כאשר הורה מדווח על שיפור במצב. לכאורה, בתיאוריה הפיתרון קל, אך בפועל המאמץ רב. הורים שהשתכנעו שהקושי אצל הילד נובע כתוצאה מתחושת שייכות לקויה, הצליחו לעשות שינוי. רק כאשר ההורים התחילו לשפר את הדינאמיקה בבית- לאפשר לילד להרגיש אהוב- נחוץ ויכול. כשההורים הבינו שעליהם לשנות את התנהגותם הם במקום לנסות ולשנות את התנהגות הילד. כשההורים הפסיקו לחלוטין את מאבקי הכוח עם הילדים וגם את העסקת היתר- הם ראו שינוי בהתנהגות הילדים. השינויים במקרים שעליהם דיווחתי היו מרגשים ביותר

כתבה: ענת אשד

גמילה מחיתולים- טיפים שימושיים

תיאום ציפיות ושיתוף והתייעצות עם מטפלת או גננת:
כדאי לשתף ולהתייעץ ולתאם ציפיות עם המעורבים בחיי הילד ולבדוק יחד את מידת הבשלות של הילד לגמילה: האם הילד בשל מבחינה מוטורית (יודע ללכת לבד, להוריד מכנס לבד, לפתוח חיתול..)  האם הילד בשל מבחינה קונטיבית (מודעות לעשיית צרכים בעת המעשה, יכולת להבין את התהליך, בעל יכולת לקבל הוראות?) האם הילד בשל מבחינה מילולית: יכול לתאר את מה שהוא מרגיש (רטוב לי) , מביע רצון לעשות פיפי בשירותים… האם הילד בשל מבחינה רגשית: מידת היכולת של הילד להתמודד עם תסכולים בהתאם לגילו, האם הילד מבקש לעשות דברים לבד? ומראה סימני עצמאות? רוצה לאכול לבד, להתלבש לבד…, האם הילד מסוגל לחלוק דברים לאחרים? עד כמה הוא רכושני לדבריו (ישפיע עד כמה יוכל להיפרד מצרכיו)…עד כמה יוכל להתמודד עם כישלון? …
לאחר השיתוף וההתייעצות עם הגננת או המטפלת חשוב לתאם ציפיות על האופן שבו התנהל תהליך הגמילה. שיתוף פעולה בין הגורמים הנמצאים במגע עם הילד חשוב להצלחת תהליך הגמילה.
שיתוף התייעצות ותאום צפיות עם הילד:
במידה והילד לא מביע רצון להיגמל וההורה חושב כי הילד בשל לתהליך, הוא יכול לשתף את הילד במחשבה " אני חושב שאתה כבר בוגר ויכול להיפרד מהחיתול ולעשות פיפי וקקי כמו אבא ואימא", חשוב לשמוע מה הילד חושב על הנושא ובמידה והילד מתנגד בתוקף לתהליך כדאי לחכות ולהמתין עם הגמילה עד שלב שבו הילד יהיה מוכן לשתף פעולה. זכרו, ככל שהילד בשל יותר וגדול יותר סביר להניח שהתהליך יעבור ביתר קלות.
למרות שגיל הגמילה הוא תלוי תרבות, גיל הגמילה המקובל בארץ נע בין שנה וחצי לשלוש. כדאי להכין את הילד מראש מה עומד לקרות בתהליך, מתי מתחילים, כיצד התנהל, ולהכין אותו לכך שהוא עלול לפספס. תאום הצפיות יוצר ביטחון וודאות אצל הילד ויכול לתרום להצלחת תהליך הגמילה. באופן כללי ילד שמשתפים אותו, מתייעצים ומתאמים איתו צפיות מרגיש חשוב, אהוב, בעל ערך וכל אלו יחד מחזקים את תחושת השייכות שלו למשפחה, מעלים את הדימוי העצמי שלו ותורמים ליחסים טובים עם ההורים.
בחירה:
הבחירה היא עוד כלי שימושי שבאמצעותו הילד ירגיש משמעותי, חשוב, עצמאי, ויחד עם זאת חשוב לזכור שהבחירה היא בתוך גבולות שקובע אותם ההורה האחראי והבוגר.
לדוגמא: אפשר ללכת עם הילד לבחור יחד את הסיר לפי הצבע שהוא רוצה.
דוגמא נוספת: את תהליך הגמילה כדאי להתחיל בקיץ בסוף שבוע או ברצף אחר של ימים שבו ההורים יכולים לשהות עם הילד למשך זמן ארוך. לכן אפשר לשאול את הילד האם אתה רוצה להתחיל את התהליך בבוקר או בצהרים? גמילה היא תהליך של שליטה על הצרכים, וככל שהילד יגלה שליטה בתהליך כך התמודד טוב יותר עם תהליך השליטה ביציאותיו.
עידוד:
העידוד הוא כל דבר שמעלה את הערך העצמי של הילד בעיני עצמו וגורם לו להרגיש בעל יכולת. העידוד הוא כלי מרכזי בדרכי החינוך המועילים על פי התיאוריה האדלריאנית, הוא כלי מרכזי התומך בבניית דימוי עצמי חיובי של ילד. ילד זקוק לעידוד בכל עת, אך בעיקר ברגעים בהם הוא נכשל. לכן בתהליך הגמילה שבמהלכו ישנם הרבה פספוסים ונסיגות, תפקיד ההורים הוא לעודד את ילדם, לחבר אותו לכוחות שלו, להראות לו את ההצלחות שלו, את הדרך שהוא עשה.למרות שהילד לכלך את המכנסים בקקי, למרות שהשטיח נרטב, למרות שבדיוק הם יצאו מהבית בלי בגדים להחלפה, או למרות שהם אמרו לילד שנייה קודם שילך לשירותים. דווקא ברגעים אלו שהילד לא יצליח להתאפק, שהוא נכשל שהוא יודע שההורים מאוכזבים ממנו, חשוב לחזק אותו ולעודד אותו, על מנת שיחזור להאמין ביכולת שלו להצליח בתהליך, היחס והתגובה של ההורים לכישלונות ישפיעו מאוד על הדימוי העצמי של הילד. בנוסף כדאי לחזק את הילד גם כאשר הוא מצליח בתהליך.
העסקת יתר, ומאבקי כוח:
העסקת יתר ומאבקי כוח הם דרכי מוטעות לשייכות, הם דפוס של יחסים הדדים שמוזנים על ידי הילד וההורה. בבתים בהם הילדים נמצאים במרכז צומת הלב כל הזמן, תהליך הגמילה יכול להיות עוד מוקד להעסקה נוספת של ההורה. בבתים שבהן התקשורת מאופיינת מאבקי כוח בין הורה לילד ( מי קובע בבית?, מי יותר חזק בבית?) הילד יכול להשתמש בתהליך ככלי נגד ההורה "אני דווקא אעשה פיפי על הרצפה" או " אני מתאפק כמה שאני רוצה, כי רק אני שולט בקקי שלי". כדאי לבחון את תהליך הגמילה בהסתכלות רחבה על מערכת היחסים במשפחה.
פינוק וחסות יתר:
המטרה בסוף תהליך הגמילה היא שהילד ידע באופן עצמאי לזהות את הצורך לעשות את צרכיו מספיק זמן לפני שהתהליך קורה ולהספיק להגיע לשירותים או לסיר בזמן. ולכן אם ההורה ייקח כל הזמן את האחריות להזכיר לילד ללכת לשירותים או לסיר, הוא עושה שרות שהילד אמור לעשות בעצמו, המסר לילד הוא: "אתה לא יכול להרגיש לבד, אתה תלוי בעזרה שלי"… למעשה הורה שלוקח אחריות על התהליך הוא הורה שלא סומך היכולת והמסוגלות של הילד והמסר יעבור לילד וישפיע על הדימוי העצמי של הילד ועל תהליך הגמילה.
גבולות:
גבול מפריד בין דבר לדבר, לדוגמא: תקופה בה הילד עושה את צרכיו בחיתול לבין תקופה בה הילד עושה את צרכיו בשירותים, אך למעשה יש משמעות רחבה יותר לתהליך השינוי. מדובר על יכולת של הילד להיות עצמאי יותר, יכולת שליטה של הילד ועל היחס של הילד לנושא ניקיון והגינה…ולכן חשוב שכהורים נזהה קודם את הגבולות שלנו, האם אנחנו פנויים באמת לעבור תהליך כזה בעת הנוכחית?, או כדאי שנמתין עד שהלחץ בעבודה יחלוף, עד שנעבור דירה…מכיוון שחשוב שנוביל את תהליך הגמילה כשאנחנו באמת מוכנים ובשלים לכך, כדי שהמסר ביחס לגבולות החדשים יהיו ברורים ועקביים. חשוב להיות רגישים ולזכור שעל מזבח הגבול הברור וההתנהלות העקבית לא נגלה נוקשות ואטימות ולכן אם נגלה במהלך התהליך הגמילה שהילד לא משתף פעולה, מגלה נסיגה כללית בהתנהגות וכדומה נעצור את התהליך.
פרסים או עונשים או תוצאות טבעיות והגיוניות:
פרס או עונש הם מעוררי מוטיבציה חיצונית שניתנים על ידי הדמות הסמכותית על מנת לגרום לילד לעשות (מתוך רצון לקבל את הפרס) או למנוע (מתוך פחד) לבצע פעולות מסוימות. היתרון בשיטה במקרה של פרס שהיא יכולה לזרז את הרצון של הילד להצליח בתהליך, וכך ההורים יכולים לדעת האם יש לילד את היכולת הגופנית לזהות את הצורך בעשיית הצרכים, להתאפק ולפעול בהתאם. החיסרון בשיטה, שהילד לומד שלכל דבר שהוא עושה יש מחיר, והוא יכול להתחיל לדרוש פרסים כדי לעשות דברים, וכדפוס קבוע בבית אפשר לדעת איפה זה מתחיל ולגלות מהר מאוד שזה מגיע רחוק. עונש שניתן כאשר הילד מפספס, יכול לגרום לילד בושה מבוכה, פחד מפני כישלון, התאפקות, פגיעה בדימוי העצמי ולעיתים מקור למאבק כוח או אפילו רצון לנקמה, לסיכום פגיעה בילד וביחסים עם ההורה.
לשיטתנו השליטה בצרכים היא הפרס, היא מסמלת את היכולת של הילד, את המסוגלות הבגרות והעצמאות של הילד, עשיית פיפי וקקי בשירותים היא שיפור בתנאים של הילד. אפשר לחזק את הילד על ידי עידוד היכולת בפניו ובפני בני משפחה או חברים. בכל מקרה כאשר הורים מתעקשים לתת פרס לילד אני תמיד מציעה שפרס יכול להיות בילוי משותף עם הורה שנמצא מעט עם הילד, לא דבר חומרי אלא משהו שיהיה לו ערך מוסף לקשר וליחסים עם הילד.
האלטרנטיבה לעונש כאשר ילד מפספס היא התוצאה הטבעית או ההגיונית. כאשר ילד מפספס פיפי הוא נרטב (תוצאה טבעית) אין צורך בהתערבות נוספת מצד ההורים. כמו כן בגלל הפספוס, צריך לעזוב את הגן משחקים וללכת הביתה כי הילד רטוב (תוצאה הגיונית) ההורים הם אלו שמיצגים את ההיגיון החברתי בנועם ובאהבה. הילד שפספס מרגיש לא נוח עם עצמו, הוא מאוכזב ולנו כהורים יש מקום לעודד ולהיות אמפאתיים לילד. כך אנו מחזקים אותו ושומרים עם הילד על יחסים טובים.
כבוד וקבלה ללא תנאי:
אין ספק שנוח יותר להורה כאשר ילדו נגמל מיד ובלי בעיות בדרך, אבל התפקיד שלנו להיות קשובים ורגישים לילד הפרטי שלנו. להיות רגישים לקצב שלו, להבין שהאופן שבו הילד נגמל לא צריך להיות זהה לאחיו הבכור. להבין אולי שהגמילה מקקי קשה לו יותר מאשר הגמילה מהפיפי, או שגמילת הלילה תארך זמן רב יותר מאשר גמילת היום(לעיתים שנה אחרי), רחישת מיומנות אחת לא מבטיחה מיד רחישת מיומנות אחרת(רק 75% מהילדים נגמלים לחלוטין עד גיל 5) . חשוב להקשיב לילד ולשמוע איך הוא מרגיש, לשאול מה יכול לעזור לו ולפעול בהתאם. בקיצור לקבל את הילד כמו שהוא בקצב שלו ובדרך שלו, גם אם הילד לא תמיד עומד בסטנדרטים שקיווינו.
לסיכום:
דרכי החינוך אותם מלמדים ומתרגלים בקבוצת הורים על פי שיטת אדלר משמשים כארגז כלים להתמודדות ההורים עם גמילת הילד מחיתולים או עם אתגרים אחרים איתם מתמודדים הורים מדי יום. דרכי החינוך הנלמדים מחזקים את הסמכות ההורית, משפרים את היחסים בבית ומאפשרים לילד לגדול ולהיות ילד עצמאי, אחראי, בעל תחושת ערך טובה הרואה את האחר.

כתבה – אורית סליקטר